מאמרים

 

לבנות ולא להרוס

 

אני כלה צעירה שנישאה לא מכבר, ופתאום, אחרי פחות משלושה חודשים אני מרגישה נפילה. שום דבר לא הולך: התקשורת לא זורמת, אין עבודה, אני הופכת לקצרת סבלנות ולא מגיבה כמו שצריך. פתאום החיים מבהילים אותי. אין לי כל תכנית לפרק את החבילה, חלילה וחלילה, זאת לא אעשה לעולם, אבל האם תוכלי להסביר לי למה אני עצבנית? למה אני לא מרגישה נוח בבית הקטנטן שלי? למה אני לא מוצאת עבודה? למה התקשורת שלי שתמיד הסתדרתי אתה לוקה פתאום בחסר? ולמה אני לא זורמת?אני חושבת שאם אדע מה קורה אתי, יהיה לי קל יותר להתמודד.

בתודה, מתמודדת.

 

 למתמודדת שלום,החיים של האדם בזה העולם נדמים בעיניו כמורכבים מעליות וממורדות. הוא חש שהוא מטפס על הר, מגיע לפסגה ולפתע האדמה תחתיו מתפוררת והוא מאבד את היציבות ומחליק בחוסר שליטה לתחתית. לאחר מכן הוא שוב מטפס ושוב גולש.

האם זו האמת?למעשה, תחושה זו היא רק דמיון. מה שקורה בפועל הוא שהאדם מטפס על הר וחושב שהגיע לפסגה - אל המנוחה ואל הנחלה, ופתאום צצה מולו פסגה חדשה שלא ראה אותה קודם. המעבר בין שהייה בראש פסגה לבין שהייה בתחתית של פסגה חדשה - גורמת לו לסחרחורת, ונדמה לו כאילו הוא הידרדר למקום שממנו טיפס והגיע לתחתית, ולא היא. הוא נותר בפסגה הקודמת, אך בו בזמן בתחתית של פסגה חדשה. 

 

ברוכה הבאה לפסגה

 

מתמודדת יקרה, את עלית במשך שני עשורים על הר, הר של ילדות ושל נערות. חשבת שהפסגה של החיים היא נישואין, ושם כבר תמצאי את המישור (פחות או יותר).כשהיית ילדה, חשת שהילדות היא תקופה לא קלה. למרות שובל הנוסטלגיה הריחנית שהיא מותירה אחריה, הרי שהיא מלאה במטלות. כי בפועל הילד חווה התמודדות וקשיים רבים, וכל העת הוא נתון למרות ולהכתבה מה לעשות כמעט בכל רגע וחשוף לשאיפות הזולת וליכולת הענישה שלו. יש כלפיו דרישות ומעקבים בלתי פוסקים, וכאבי לב של תחרויות ושל חברויות. המציאות המלחיצה והלא מותאמת לאופי בולטת במיוחד אצל בנות.

תכונותיה הראשוניות של האישה אינן מותאמות לעמידה בתחרות של הישגים עם הזולת. היא לא נולדה לחיות בתוך מסגרת, לא להיאבק כדי להשיג ציונים ולהצליח במבחנים. איש לא אמור היה להעניק לה תעודת הערכה ולא תעודת כישלון. גם החיים החברתיים היו רכים ומעגליים - החברה נמצאה בבית או בשכונה, ולא נתחמה דווקא לחתך גיל מסוים ולא הייתה חובה לשבת צמוד או להכין מטלות יחדיו.

בת ישראל נבראה להתקדם בקצב שלה, ולכן היא פטורה ממצוות שהזמן גרמן. חייה היו אמורים להיות נוחים ומלאי סיפוק פנימי. כיום, בהתמשך הגלות, הדרישות מהבת הולכות וגוברות מדור לדור. מכיוון שכך, כל בחורה שמסיימת את המסלול המתיש של מבחני חוץ, מטלות אין סופיות בסמינר והתמודדויות של חברה ושל תחרות, בטוחה שעם נישואיה תגיע אל המנוחה ואל הנחלה. ומכאן ואילך, היא משוכנעת - היא תעבור למקום יציב יותר, מרתק יותר, בלי צורך לטפס ולהיאבק. עת המנוחה הגיע. והנה, כשהיא מגיע לפסגה זו, פתאום היא מגלה שהחיים עד כה היו קדימון לא מורכב, והפסגה שניצבת לפניה היא גבוהה לאין ערוך. כשהעניינים לא זורמים כמו שהיא חלמה, היא חשה צונחת לתוך פיר עמוק שמוביל אותה נמוך יותר ממה שהייתה בעבר. ולא היא, פשוט החיים האמיתיים נגלו לעיניה באופן בלתי אמצעי.

 

חתונה:

 

קסם או מלכודת?

 

מה הם החיים האמיתיים, ובמה שונים הם ממה שחוותה בילדות? למעשה, שלוש תקופות עוברות על האדם, שבכל אחת מהן הוא במעמד שונה:

ילדות - שבה האדם 'שייך' להוריו

תקופת האירוסין - כשהוא 'חצי' להורים ו'חצי' למועמד/ת

נישואין  - שאז הוא 'שייך' לבן זוגו.כל מעמד שונה מהותית מקודמו.

ילד הוא בבחינת מקבל.

יש לו הורים שמחד גיסא דואגים לכל מחסורו ואליהם הוא בא כל הזמן בתביעות, ומאידך גיסא הוא נתון למרותם, והם מכוונים את דרכו ובאים אליו בתביעות מוסריות. כלומר, הוא מקבל בצד פיזי, ונדרש לתת תוצרים רוחניים.

לקראת תום תקופה זו, זז הילד בהדרגה ממקום צדדי בבית שאליו נדחק במשך הזמן, למקום מרכזי שבו. הוא הופך להיות מושא הדאגה של ההורים: מציאת שידוך מתאים, הכנה מקצועית לקראת החיים ותמיכה לקראת הקמת הבית.

מאורס הופך להיות רק מקבל פיזית ונפשית. בעת הזו מוותרים לו על הרבה, לא מצפים ממנו לעשייה רוחנית והוא הופך לתלוי ולשואף שהסביבה תמלא את כל מאווייו. כולם סובבים סביבו: ההורים, בעלי מקצוע, מדריכים, כולם רק מפנקים ומטפחים.

נשוי במעמד השלישי, לאחר שוך התזמורת והסעודות, לפתע הכל ההפך ממה שהיה. השינוי הוא חד ומידי. המרכז מכיל פתאום מישהו נוסף, כשאצל הבת התזוזה היא משמעותית ביותר: הבעל הוא הסמכות המרכזית, והאישה – עזר כנגדו.

המעבר הוא מורכב וצופן בקרבו מהמורות ומכשולים. מי שלא זכה להכנה הנכונה, ולא התיימן (מלשון מיומנות) לשינוי התפיסה האגוצנטרית שלו – גם אם יעבוד קשה לשנות את מה שהיה רגיל לו, צפוי חלילה לעבור תקופה של כאב ומרירות. כי קשה מאוד להתנתק מההרגלים.

 

היכן נעוצים ההבדלים בן המעמד שהאדם היה רגיל לו למעמד החדש? 

צבי היה ילד אמצעי במשפחה, יפה, חכם, זריז ומלא בחוש הומור. כיף היה להיות לידו. כיף זה היה נקטע באחת, כשמישהו ביקש ממנו משהו שהוא לא רצה לעשות. אזי הוא היה מתפרץ, עד שהמבקש הצטער עשר פעמים שהעז להטריד אותו. ההורים לא העמיקו בעניין, שכן היו להם ילדים לפני צבי ואחריו, כך שהם כבר התאימו עצמם, ובקשות ביקשו מהאחים האחרים. צבי גם רצה שישרתו אותו, ובהיותו בחור דרש שבבוקר אמו תכין לו סנדוויץ' לישיבה קטנה. האם רטנה, אבל חשבה: 'מילא, יש עוד ילדים קטנים להכין להם, אכין גם לצבי, נגיד שהוא בן שבע'. את מיטתו מעולם לא סידר, וכשהיה שקוע במשהו, איש לא יכול היה להזיז אותו ממעשיו.

צבי נתן ועזר כשזה התחשק לו. אך כשהיה מתעקש, עדיף היה לשמור ממנו מרחק. צבי למד בישיבות טובות והיו לו חברים וידידים. בחברה מחוץ לבית התנהג צבי בדיוק הפוך - לא עמד על שלו כי רצה את חבריו והפך להיות תלותי בהם. כשאמו הייתה רואה את החברים שלו ואיך הם מתערבים בחייו, הייתה אומרת לעצמה: שיתחתן כבר ויתחיל להיות בן אדם. יתחיל להיות עצמאי, יתחיל לדאוג למישהו בבית חוץ מלעצמו.

האם הנבונה שכחה ששום דבר לא קורה מכיוון שהתחתנו. חתונה היא לא מילת קסם, אלא מלכודת למי שהוא חסר כישורים נדרשים. החודש הראשון לאחר החתונה היה נפלא. אשתו הצעירה של צבי התמוגגה על הזריזות שלו, ועל הבדיחות שהפריח. נדמה היה שכל הבעיות נפתרו. אלא שאז התחילו החיים האמיתיים. לפתע היא גילתה שכשלא בא לו - היא פשוט לא קיימת. מהרגע שהבינה את זה - ההחלקה במדרון הייתה מהירה. חצי שנה מהחתונה, והכל כבר היה מאחור: הדיונים, הגט, מכירת הדירה וסיום כל ההליכים. 

 

בין בן זוג להורה

מדוע צבי הצליח לשרוד עשרים שנים עם הוריו, ואף לא חצי שנה עם בת הזוג? כי יחסי הורים ילד שונים מהותית מיחסי בני זוג.